מרגע תחילת הכתיבה של המחזה היה לי ברור שאני כותב גם כדי לשחק. רציתי להיות שחקן משתי סיבות עיקריות: לחקור שאלות של זהות ולחוות שבירת גבולות קיצונית. ב"ארוס ומלנכוליה" בחרתי לשחק שני תפקידים: את יואב, הפרופסור לספרות וראש החוג שמנהל רומן עם סטודנט שלו, ואת איתי, ה"אקס" הפסיכופת של יואב שנוקם בו על כך שהוא, יואב, זרק אותו מחייו. שני התפקידים אכן קשורים אלי מבחינה זהותית, אבל שניהם אינם משקפים את הזהות שלי, ובוודאי ובוודאי ששתי הדמויות אינן זהות לי. אני אכן פרופסור לספרות וראש החוג באוניברסיטה העברית, אבל, כמובן, מעולם לא ניהלתי רומן עם סטודנט שלי. אני אכן עסקתי – ועודני עוסק – במרקיז דה סאד, אחד הפסיכופתים היודעים ביותר בתולדות הספרות המערבית שהעניק את שמו למונח "סאדיזם", אבל, כמובן, כל העיסוק שלי בו מוגבל לתחום התיאוריה בלבד, ויותר מכך, עיסוק זה נעשה בתוך הקשר ביקורתי-מוסרי, שרואה בתיעוב, ומלמד לתעב, את כל מה שקשור בסדיזם ובהתעללות. אבל – וזה כבר ה"אבל" השלישי, אבל הוא החשוב מכולם – התיאטרון מאפשר גם לשבור את אותם הגבולות שבחיים אסור לשבור אותם. לשחק את יואב איפשר לי לאבד שליטה באופן קיצוני, ולשחק את איתי איפשר לי להיות בשליטה באופן קיצוני; לשחק את יואב איפשר לי להיכנס לתוך העולם המטורף של ההתאהבות ההרסנית, וללכת איתה עד הסוף, כלומר עד המוות, ולשחק את איתי איפשר לי להיכנס לתוך העולם של הפסיכופתיה וללכת גם איתה עד הסוף, כלומר עד הרצח. ומאחר שמדובר בתיאטרון ולא בקולנוע, אני עושה את זה בכל הופעה, כלומר כל פעם מחדש. זה כיף, אבל, וזו נקודה מרכזית כאן: זה גם סוג של התמכרות.