בימים אלה עולות בארץ שתי הצגות, שתיהן נכתבו במאה העשרים, ובמרכזן דמותה של אנטיגונה: "אנטיגונה" של המחזאי הגרמני ברטולט ברכט בבימויו של עירא אבנרי, ו"אנטיגונה" של המחזאי הצרפתי ז'אן אנווי בבימוי של יאיר שרמן. שני המחזות הם עיבוד של הגירסה היוונית של המיתוס, כפי שנכתבה בידי סופוקלס, האתונאי בן המאה החמישית לפסה"נ. בטרגדיה של סופוקלס, אחיה של אנטיגונה בגד במדינה שלו, תבאי, ועלה עליה עם צבא זר במטרה לכבוש אותה. צבאו נוצח והוא נהרג בקרב. בתגובה על מעשה הבגידה מצווה השליט של תבאי, קריאון, שלא לקבור את גופתו, וגוזר עונש מוות על מי שיעשה זאת. אנטיגונה, בטענה שכבוד המת הוא ערך אוניברסלי שחזק מערכי המדינה, קוברת אותו, ומוצאת להורג.
שני המחזות המודרניים היו, בשעתם, תגובה לכיבוש הנאצי, ושניהם מציגים את הדילמה המוסרית של התנהלות אנושית בזמן מלחמה. למיטב ידיעתי, אבנרי התחיל לעבוד על ההפקה שלו עוד לפני השבעה באוקטובר; שרמן אמר במפורש, בריאיון שקיים איתו איתמר קציר במוסף "גלריה" של "הארץ", שההחלטה לביים את "אנטיגונה" קשורה באופן ישיר לשבעה באוקטובר. על כל פנים, בין אם במקרה בין אם לאו, שני המחזות מהדהדים את המתרחש בישראל של הכאן והעכשיו, אותה ישראל המצויה בכאוס מתמשך ומידרדרת לתהום, מוסרית ובכלל, בשעה שהיא מנהלת מלחמה שקיצה אינו נראה באופק. מעבר לדילמה המוסרית, הנצחית והאוניברסלית, של המחזות – מה קודם למה: המדינה או האדם? – ההעלאה שלהם, פה ובתקופה זו, מעלה שאלה נוספת, על מקומו, ואולי גם על תפקידו המוסרי של התיאטרון, בזמן מלחמה.
שרמן טוען בריאיון עימו שמצבו של התיאטרון הישראלי מזעזע, שאמנותית אין לו ערך, ושהוא, התיאטרון, הוא "בידור במקרה הטוב, ומביך במקרה הרע" (אני מסכים); אבל המחשבה שרמה אמנותית גבוהה תייצר משמעות אתית היא טעות. והא ראייה – המחזה של סופוקלס. קשה לבוא בטענות לרמה שלו, וגם לא לרמה של הקהל האתונאי שצפה בו כשעלה לראשונה, בעיצומה של המלחמה הממושכת של אתונה נגד ספרטה. האתונאים נתנו למחזה את המקום הראשון בתחרות הטרגדיות, ולפי אחת העדויות, הם כל כך אהבו את המחזה, שכאות כבוד, בנוסף למקום הראשון, הם מינו את המחזאי למישרה היוקרתית ביותר באתונה, ה"סטראטגוס" (המצביא) ושלחו אותו לדכא את המרידה של האי סאמוס נגד אתונה. לא מאוד קשה לדמיין כיצד פעל שם המחזאי הנערץ, בתפקידו כמממש החזון האימפריאליסטי של עיר המדינה שלו.
אמנות וערכים לחוד, ומציאות ומלחמה לחוד.