לא מעט צופים וצופות הגיבו קשה לאופן שבו המחזה מתאר את האהבה של יואב ועילם. רבים ראו בה משהו בוטה מאד, ובעיקר מכוער מאוד. "זו לא אהבה", טענו, "אלא משהו אחר". זו דווקא כן אהבה, אבל היא אכן משהו אחר. הנחת היסוד של רוב האנשים היא שיש קשר הדוק בין אהבה לבין רומנטיקה: שאהבה מבטאת רגשות שיש בהם לא מעט יופי (אפילו אם היופי הזה גובל, ולעיתים לא רק גובל, בקיטש), שאהבה משקפת את הצד העדין של הטבע האנושי, את הכמיהה לחום ולשיתוף, ובעיקר – שאהבה אמיתית, לפחות כאשר היא מתקיימת בין שני אנשים, מבוססת על הדדיות. זה לא המקרה של האהבה של יואב ועילם, שכל העוצמה שלה מבוססת על חוסר הדדיות, ושהדבר האחרון שניתן לומר עליה הוא שהיא "עדינה". זוהי, ללא ספק, אהבה לא רומנטית, אפשר אפילו לומר, אהבה אנטי-רומנטית. אך בדיוק כאן נעוץ הכוח האדיר שלה. החיבור העוצמתי של יואב לעילם נטוע עמוק בסקס: תחילה סקס אנונימי, במקום מנוכר (מועדון סקס), ולאחר מכן סקס לא אנונימי, בבית של יואב, כלומר בביתו של המורה (שלא במקרה, השניים לעולם לא נפגשים בבית של עילם). החיבור הזה נשען על כוח, על כוחו של הגוף הצעיר והיפה, ששולט בלי כל מאמץ בגוף המזדקן והדוחה של יואב. במקביל, החיבור העוצמתי של עילם ליואב קשור קשר הדוק לשכל. עילם מוקסם לא רק מהידע של יואב אלא גם, למעשה בעיקר, מהאופן שבו יואב שולט במילים. סמיון טען במהלך העבודה – אגב, כמו לא מעט סטודנטים וסטודנטיות שלי במהלך הדיונים בקורס "ארוס ומלנכוליה" – שהאבר הכי סקסי באדם הוא המוח. אישית אני לא מקבל את הטענה הזו; אבל היא כנראה, בכל זאת, נכונה. על כל פנים, אם נשוב לעילם וליואב, הרי שהאהבה שלהם מושתתת על כוח לא סימטרי: הכוח של הגוף מצד אחד, והכוח של השכל מצד אחר. הבסיס לחיבור ביניהם – ולאושר שהוא מביא לשניהם – הוא המודעות המלאה לכך שלאחד יש משהו שלעולם לא יהיה לשני, והחשוב מכול – שהקשר ביניהם לא יצליח לגשר על מה שאין. להיפך. לא רק שהפער יישאר, אלא שהוא גם ילך ויעמיק עם הזמן: יואב ילך וייבול, ילך ויזדקן, ילך ויתכער; עילם לעולם לא יוכל להפוך ליואב בכל מה שנוגע למילים, כי על פערי הידע שביניהם אי אפשר להתגבר בגלל פער הגילים הכל כך גדול ביניהם. אבל, כמו שיואב אומר בשיעור הראשון, המוקדש לסונטה "טורסו קדום של אפולו" מאת רילקה, הכוח של ארוס גדול מהכוח של הזמן; ארוס פועל כמו הראש של מדוזה: גם אחרי שכרתו אותו, הוא עדיין מצליח להפוך לאבן את מי שמתבונן בו. ויואב ועילם אכן התבוננו בו.