מה בדיוק המשמעות של להפוך למישהו אחר בתור שחקן? אני מתכוון, מה קורה לי, בפועל, כאשר אני הופך להיות איתי? מצד אחד, מתחיל להתרחש פיצול בין ה"אני" שלי כאדם ל"אני" שלי כשחקן: אני ממשיך, כמובן, להיות יואב רינון, אבל בו בזמן אני גם איתי. אבל מצד אחר, מאחר שאינני אמבה, אני לא באמת מתפצל לשניים; אני לא הופך לשני אנשים נפרדים, אלא נשאר אדם אחד, או, בקצרה, אני מתחיל להיות שניים שהם אחד. כאשר אני נמצא מחוץ לעולם של התיאטרון, וזה כולל לא רק את ההופעות, אלא גם את החזרות ואת העבודה, לבד או עם חברים, על הדמות, אני רוב הזמן יואב רינון. אבל בתוך העולם של התיאטרון אני חייב להיות גם יואב רינון וגם איתי. כשחקן, אני חייב גם לשחק את הדמות, כלומר ממש להיות איתי, אבל כדי להבין מה אני עושה כשחקן שמגלם את איתי, אני חייב גם להסתכל עליה מבחוץ; ומי שמסתכל על איתי מבחוץ הוא יואב רינון. בתור איתי אני פועל כאיתי, כלומר, אני פועל גם ממניעים של איתי – אני רוצה לנקום ביואב, אני רוצה שהוא ישלם על כך שהוא זרק אותי, אני רוצה לגרום לו להיעלם, פשוטו כמשמעו, מהעולם – וגם מתוך מבנה הנפש של איתי – נרקיסיסט, סדיסט ופסיכופת. בתור מי שמשחק את איתי אני פועל כשחקן, כלומר, גם ממניעים של שחקן – אני רוצה להיות משכנע, אני רוצה להצליח, אני רוצה שיבואו לראות אותי משחק, אני רוצה שהקהל יושפע מהמשחק שלי, אני רוצה שהקהל יחשוב על עצמו כשהוא רואה אותי, ואני רוצה שיעריצו אותי (אולי היה עדיף לא לכתוב את המניע האחרון, אבל הוא, בכל זאת, חלק משמעותי מהאמת) – וגם ממבנה הנפש של שחקן: נרקיסיסט, מגלומן, חרדתי ודיכאוני (אני מדבר כאן על עצמי, כמובן, אבל לתחושתי, אני לא השחקן היחיד שהיה מגדיר את עצמו כך). ובל נשכח: כל המערך המורכב הזה פועל לא רק על השחקן, אלא גם על הקהל.
