לכאורה, "ארוס ומלנכוליה" אינה הצגה פוליטית, בשום מובן. ההצגה אמנם ממוקמת בישראל של שנת 2018, אך אין בה שום איזכור של אירועים פוליטיים ו/או חברתיים שקרו בתקופה שבה היא מתרחשת. האירועים היחידים הם בין שלוש הדמויות הראשיות, והעלילה נסובה כולה סביב מערכת היחסים ביניהן, מערכת שנעה על שלושה צירים במקביל: אהבה, שנאה, נקמה. הדרמה, כמובן, מתרחשת בתוך הקשר, אך ההקשר הזה אינו פוליטי ואינו חברתי, הוא ספרותי; חייהן – וזהותן – של הדמויות מעוצבים על ידי הספרות, על ידי הטקסטים שהן קוראות לומדות ומלמדות, באמצעות האופן שבו הן מבינות את מה שהן קוראות, ובעיקר, דרך ההחלטות והפעולות שהן מבצעות על סמך ההבנה הזו. המציאות החיצונית, אפילו זו האקדמית, אינה משפיעה עליהן: מעמדו של יואב באוניברסיטה, הסכסוכים המרים שהוא מצוי בליבם, הניהול של החוג לספרות וההשלכות הפוליטיות שלו – כל אלה כמעט שאינם מוזכרים בהצגה, קל וחומר שאין הם מהווים גורם משמעותי בהתנהלות שלו או של הדמויות המנסות להפעיל אותו (הנושאים הללו מצויים במוקד המערכה השנייה של המחזה, שמופיעה בטקסט שיצא כספר, אך לא עלתה עדיין על הבימה). ובכל זאת, ההצגה היא כן הצגה פוליטית.
במהלך העבודה איתו – וגם בהקשרים שונים נוספים – אמר סמיון שהמודל שלו הוא זה שנוסח בידי בימאי הקולנוע הצרפתי ז'אן לוק גודאר: יש ליצור באופן פוליטי סרטים שהם עצמם אינם בהכרח פוליטיים. הניסוח הזה נשמע פרדוקסלי, ובכל מקרה בלתי ניתן למימוש, אבל למעשה זו אמירה בעלת משמעות פרקטית לחלוטין. ההצגה "ארוס ומלנכוליה" מתארת את ניצחונו המוחלט של הרע על הטוב, את יכולתה של הכריזמה הפסיכופתית להכריע את הניסיונות לעצב מציאות אחרת, ובעיקר, את כוחו של השכל להביס את האהבה. במציאות של המחזה, כל זה מתרחש בעולמה הסגור, כמעט הרמטית, של האוניברסיטה בירושלים; אבל במציאות של הצופים – וגם של המחזאי, הבימאי, והשחקנים – המחזה מתרחש בתוך עולם פרוץ לחלוטין, עולם טבול ברוע של מלחמה אינסופית, עולם שבו חטופים וחטופות נרקבים בשבי ואז מתים בו בגלל שאיפה, אישית, של אדם רקוב אחד, שנמצא כרגע בראש המדינה ומכתיב את מהליכיה. המציאות של "ארוס ומלנכוליה" היא מיקרוקוסמוס של המציאות שאנו חיים בה, כאן ועכשיו, מציאות שבה הכוח מכתיב הכול, שבה אין אהבה אלא רק שנאה, ושקנאה וקנאות הן משאת נפש וערך עליון. אנחנו חיים בעולם של איתי, ומה שהמחזה הזה מראה הוא לאן כל זה מוביל, אם אכן נמשיך לאפשר לאיתי לנהל את חיינו.
והבחירה לעצור זאת היא בידינו.