הכוח של התיאטרון הוא לא בחשיפה הרגשית של הדמויות בתוך עולמן הבדיוני – זה מתקיים כבר בטקסט; הכוח הוא בחשיפה, בהתערטלות הרגשית, מול הקהל. והחשיפה הזו, מעצם היותה חוויה שגם השחקנים וגם הקהל מודעים לה לחלוטין (גם אם אין היא מנוסחת אצלם באופן מודע), היא זו שיוצרת את אחת החפיפות המשמעותיות ביותר – ובעלת ההשלכות המשמעותיות ביותר – בין השחקן לבין הדמות. זה נכון, כמובן, תמיד, אבל זה נכון במידה רבה עוד יותר במקרה שבו השחקן או השחקנית הם.ן מי שכתבו את הטקסט, ובעיקר – כאשר הטקסט מבוסס על היבטים אוטוביוגרפיים. ובהקשר הזה, דווקא הדמות של איתי, לא של יואב, הייתה בעבורי הבעייתית ביותר למשחק.
לכאורה, זה אמור היה להיות ההיפך. מהרבה בחינות זהותיות יואב קרוב אלי (אם כי, יש להדגיש, אין הוא זהה לי), בעוד שאיתי הפסיכופת רחוק ממני מאוד. אבל יואב, עם כל הבעייתיות והפגמים הרגשיים שלו הוא, בסופו של דבר, אדם טוב. למעשה, זו בדיוק הסיבה שעילם מתאהב בו: בגלל שהוא ההיפך מאיתי. לשחק את יואב דרש ממני לא מעט, אבל לא היה בזה שום דבר מאיים. אחרי הכול, מה כבר חשפתי כאן? את החרדות מפני התאהבות? את הסכנה שגלומה בארוס? זה לא משהו שמוציא אותי מכוער. אבל לשחק את איתי, גם אם אני עצמי איני איתי, חושף משהו מכוער. מאוד. והמשהו המכוער מאוד הזה נמצא בתוכי, גם אם רק כפוטנציאל שמעולם – ולעולם – לא אממש אותו. לולי כתבתי את הטקסט, ייתכן שזה לא היה לי כל כך קשה. אבל מאחר שכן כתבתי אותו, ומאחר שהמרקיז דה סאד הוא יוצר משמעותי מאוד בחיים המקצועיים-האקדמיים שלי, לשחק את איתי חשף, בהכרח, כיעור די מחליא. ייתכן מאוד שבעבור הקהל זה לא היה כך. למעשה, מהתגובות שקיבלתי, נראה שאכן זה לא היה כך: הקהל התמקד בדמות, לא בשחקן. אבל אני הרגשתי, ולאורך כל הדרך, שאני כן אומר כאן משהו על עצמי, ושהמשהו הזה מאלץ אותי לשאול שאלות לגבי הבחירה שלי לא רק לכתוב את הדמות הזו, אלא גם, ולמעשה בעיקר, לגבי הבחירה שלי לשחק אותה.