מזה זמן רב תיאטרון הישראלי נמצא בתהליך של גסיסה מתמשכת. מבין שלל החוליים שגרמו – וממשיכים לגרום – למצב זה, שניים בולטים במיוחד וכרוכים זה בזה: ההידרדרות המתמשכת של התיאטרון הישראלי לכלל בידור קליל ותו לא מצד אחד, והיעדר השפעה של התיאטרון על החברה בכלל ועל הפוליטיקה בפרט מצד אחר. כתוצאה מכך מתרחש כרסום מתמיד במעמדו של התיאטרון כמרכיב משמעותי בתרבות המקומית, תהליך שעשוי, בסופו של דבר, להוביל להפיכתו של התיאטרון לחסר משמעות, ומכאן גם לחסר רלוונטיות. מאחר שכל תיאטרון נשען על כתיבת טקסטים מצד אחד, ועל העלאת הטקסטים הללו על בימה מצד אחר, קל להטיל את האשם על המחזאיות/ים, הבימאיות/ים והשחקניות/ים כמי שאחראיות/ים להידרדרות המתמשכת. אך תהא זו אמת חלקית בלבד, שכן עיקר הבעיה מצוי דווקא בגורמים חיצוניים לעושים במלאכה, ויותר מכך, בגורמים שהשליטה עליהם היא לא קשה, כי אם בלתי אפשרית.
קיימים כיום ארבעה ערוצים מרכזיים שבאמצעותם ניתן לצפות בטקסטים משוחקים: תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, ואינטרנט. במידה רבה השניים האחרונים חופפים, משום שעד כמה שמדובר בחוויית הצפייה, אין ביניהם הבדל של ממש: זו חוויה לרוב פרטית, לרוב בבית, שנעשית מול מסך שהוא יחסית קטן. גם המחיר של הצפייה הוא הזול מבין כולם, שכן תמורת תשלום חודשי בסיסי (או, במקרים מסוימים, אפילו בחינם), ניתן לצפות בלא מעט טקסטים משוחקים. זו גם החוויה שדורשת את המאמץ הקטן ביותר: אפשר להפסיק אותה מתי שרוצים ואז לחזור אליה מתי שרוצים, אם רוצים; אפשר להמשיך (או לא להמשיך) מהנקודה שבה הפסקנו לצפות; ובעיקר: לא חייבים להיות מרוכזים בצפייה מההתחלה ועד הסוף: אפשר לעשות במקביל אליה דברים אחרים.
התיאטרון, לעומת זאת, הוא ההיפך הגמור: זו אינה חוויה פרטית כי אם ציבורית (הצגה חייבים לראות בקרב קהל), זו חוויה לא זולה עד יקרה, והיא דורשת לא מעט מאמץ, החל בהגעה למקום האירוע וכלה בריכוז הנדרש לכל אורך הצפייה. אי-אפשר לעשות בה דברים אחרים במקביל, כמו אכילה ושיחה, ולמרות שאפשר, כמובן, לעזוב הצגה באמצע ולחזור אליה אחר כך, ההצגה תימשך, ואין אפשרות להמשיך לצפות בה מאותה נקודה שבה הפסקנו. הקולנוע נמצא היכנשהו באמצע: יקר יותר מהטלוויזיה אבל זול יותר מהתיאטרון, דורש ריכוז גבוה מזה של הטלוויזיה, אבל לא כמו זה של התיאטרון. אפשר אמנם לעשות דברים אחרים בתוך כדי צפייה בסרט, כמו אכילה ושיחה, אבל זה עדיין מוגבל מאוד בהשוואה למה שניתן לעשות בתוך כדי צפייה בטלוויזיה/באינטרנט. וכמו התיאטרון, גם הקולנוע הוא חוויה ציבורית.
מאחר שהערוצים הללו על מאפייניהם הם עובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי, אין זה מפתיע שהערוץ הזול מכולם – והעצל מכולם – הוא המושך מכולם. אחרי הכול, מעט אנשים בוחרים מרצון להתאמץ. גם אין זה מפתיע שערוץ זה מייצר לא מעט בידור, בעיקר בידור זול, משום שבידור, בעיקר זול, פירושו פופולריות, פופולריות היא רייטינג, רייטינג פירושו פרסומות, ופרסומות פירושן כסף. הרבה כסף. וכסף, ברוב המקרים, ניצב בניגוד לערכים. המסה הקריטית נמצאת אפוא בתחומם של הטלוויזיה/אינטרנט, ולכן ערוץ זה הוא שמייצר לא רק את התחרות אלא גם את המודל לתחרות: כמות על חשבון איכות, כסף על חשבון ערכים. כתוצאה מכך הכול נמשך כלפי מטה, במאבק שקיצו ידוע מראש: מאחר שהקולנוע והתיאטרון אינם יכולים להתחרות בטלוויזיה/אינטרנט במגרש הביתי של האחרונים, הם נידונו גם להידרדרות איכותית, גם להידרדרות כלכלית, וגם, בסופו של דבר, לאובדן משמעות ורלוונטיות.
התמונה הזו נראית עגומה למדי, ובצדק, אך אין פירושו של דבר שצריך להתייאש מהתיאטרון ומייעודו. מה שצריך הוא קודם כל להבין מה לא לעשות; רק לאחר מכן אפשר להתחיל לחשוב מה כן לעשות. מה שברור מעל כל ספק הוא שאין טעם אפילו לנסות להיות יותר נטפליקס מנטפליקס, משום שכאן הדבר היחיד שמובטח הוא כישלון. התיאטרון לעולם לא יצליח להיות זול כמו האינטרנט, והוא תמיד ידרוש מאמץ שיהיה גדול פי כמה מזה שהרשת דורשת (אם בכלל ניתן להגדיר את הצפייה הזו כמאמץ). לכן מה שנדרש הוא ללכת, במודע ובמוצהר, נגד הזרם. לא לנסות להסתיר את המאמץ הכרוך בצפייה בתיאטרון אלא דווקא לחשוף אותו, לא להוריד את הקושי הכרוך בחוויית הצפייה אלא דווקא להדגיש אותו, ובעיקר, לא להידרדר למטה, אל הבידור הזול והנוח, אלא למשוך, ובכל הכוח, כלפי מעלה: יש ליצור תיאטרון שמוביל את הקהל לחשוב. בעקבות החשיבה תבוא ההשפעה: קודם כל על הקהל, ואז על המציאות.
